המוזיקה הסימפונית של דב זלצר
מאסטרו הרווי בורדוביץ
מעמדו של דב זלצר כאחד הנפילים של הזמר העברי־ישראלי על כל היבטיו - שירים, מחזות זמר וסרטים - אליה וקוץ בה, כי אותו הישג ואותו מעמד מאפילים על פועלו בו־זמנית במשך עשרות בשנים כמלחין של מוזיקה סימפונית בעלת אמירה אישית, לעתים משעשעת וקורצת, לעתים צוהלת ולעתים דרמטית ורבת עוצמה.
הרי כתיבת שירים פופולריים וכתיבת יצירה סימפונית הן שתי מיומנויות שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. וכאן טמון הסוד שבמוזיקה הסימפונית להבדיל מהשיר הפופולרי:
ההרמוניות בשיר נוטות לפשטות, הלחן קליט, והמבנה הפשוט של בית ופזמון או בלדה למשל מגדיר את השיר ...
המשך »
המוזיקה הסימפונית של דב זלצר
מאסטרו הרווי בורדוביץ
מעמדו של דב זלצר כאחד הנפילים של הזמר העברי־ישראלי על כל היבטיו - שירים, מחזות זמר וסרטים - אליה וקוץ בה, כי אותו הישג ואותו מעמד מאפילים על פועלו בו־זמנית במשך עשרות בשנים כמלחין של מוזיקה סימפונית בעלת אמירה אישית, לעתים משעשעת וקורצת, לעתים צוהלת ולעתים דרמטית ורבת עוצמה.
הרי כתיבת שירים פופולריים וכתיבת יצירה סימפונית הן שתי מיומנויות שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב. וכאן טמון הסוד שבמוזיקה הסימפונית להבדיל מהשיר הפופולרי:
ההרמוניות בשיר נוטות לפשטות, הלחן קליט, והמבנה הפשוט של בית ופזמון או בלדה למשל מגדיר את השיר למשך כשלוש דקות אורכו. ביצירה סימפונית, לעומת זאת, התחכום ההרמוני ומורכבותו מאפשרים למלחין להאריך במשך זמן רב את הקשת המוזיקלית הנמתחת מתחילת הפרק ועד סופו, ומתחילת היצירה כולה ועד לסיומה.
ככל שגדל ניסיונו של זלצר בצורות מוזיקליות רחבות יריעה, כך התרחבו גם היריעות עצמן, הן באורך היצירות והן במורכבות נושאיהן ובפיתוחן הכֵּלי, המוטיבי, ובעיקר ההרמוני, בתוך המרקם הסימפוני.
אציין כמה היבטים המאפיינים את יצירתו הסימפונית של דב זלצר - מין טביעות אצבעות מוזיקליות:
- הסימפוניסטים הכי מעניינים הצטיינו תמיד באמנות התזמור, בעושרה ובדקויותיה. ניסיונו הרב וכישרונו של זלצר כמעבד וכמתזמר משתקפים במלוא עושרם ביצירותיו הסימפוניות, כך שלצד הצליל הססגוני של התזמורת המלאה, ניתן לשמוע משיכות מכחול עדינות הממצות את צבעו, את אופיו ואת יכולתו המיוחדת של כל כלי וכלי.
- שירי העם של כל עדות ישראל הם יסוד לחלק נכבד של המוזיקה הסימפונית של זלצר, אם מדובר בניגון החסידי (ב"רפסודיה חסידית", למשל), בפריילעכס הכליזמרי של "סטמפניו", בשירי העם ביידיש (הקטעים שעיבד לכינור סולו ולתזמורת) או בשירי הלדינו ("הזהב שבאפר").
- דיסוננס ורזולוציה (קונסוננס), מתח והרפיה מלודיים, דינמיים והרמוניים הם החצים שבאשפת המלחין הסימפוני. אם הדיסוננסים של זלצר אינם מגיעים עד כדי אוונגרד - אין זאת שיצירתו הסימפונית נטולת חריפות או קונפליקט. נהפוך הוא. ללא סוריאליזם וללא א־טונליות, בלי האופנות והטרנדים שהפכו כל כך הרבה מהמוזיקה הרצינית במאה העשרים לעקרה ומנותקת מקהל מאזיניה, במוזיקה המושרשת עמוקות בקרקע הטונליות, במוזיקה שתמיד קומוניקטיבית, יוצר זלצר קשת מוזיקו־דרמטית ארוכה ורחבה, בין יגון לשמחה, בין מכאוב לאקסטזה, בין גולה לגאולה.
סביר להניח שזלצר מכיר היטב את גוף היצירה של ברנשטיין (ונזכיר כאן רק את "סימפוניית ירמיהו", "סימפוניית קדיש", "מזמורי צ'יצ'סטר" ו"חליל"), כמו גם את יצירותיו של המלחין השווייצרי ארנסט בלוך (כדוגמת "שלמה": רפסודיה עברית לצ'לו ולתזמורת, "סימפוניית ישראל", סוויטת "הבעל־שם" ו"עבודת הקודש"). מלחינים אלה היו מחוברים כל כך ליהדותם, כבחבל הטבור, עד שהיא הייתה גורם גם במוזיקה ה"חילונית" שלהם (כלשונו של אבן גבירול לאלוהים, "אברח ממך - אליך"). זלצר הוא אחיהם ברוחו ובסגנונו, בהיותו אף הוא קשור בכבלי ברזל לשורשיו, אך לא משועבד להם. ליצירתו אמירה אישית שניתן לזַהותה כְּשֶלו בלבד.
לפני כעשרים שנה אמר לי דב זלצר בעצב אירוני־מה, שהוא עמוס כל כך בכתיבת יצירות מוזמנות עד שאין לו פנאי לכתוב יצירות שביוזמתו הוא (בעיה שהיא בגדר מחלה בריאה!). והנה באותן עשרים השנה האחרונות הוציא מתחת ידו יצירות בעלות ביטוי אישי, רבות דרמה וליריקה, רוחניות והומור - יצירות הממצות את כל משאבי התזמורת הסימפונית וקולות זמרים ומקהלות, יצירות שבהן שמור מקום של כבוד למילה המדוברת כמושרת, וכולן מעוגנות – מושרשות - בתולדות עם ישראל, במקורותיו, במסורתו ובמורשתו.
הרווי בורדוביץ
מנהל מוזיקלי ומנצח של התזמורת הקאמרית הרצליה.
יזכור ליצחק
